אוניברסיטת הרווארד – שמיות ואנטישמיות.

שימוע מיוחד בקונגרס האמריקאי לנשיאי אוניברסיטאות מובילות הוביל לשורה של שאלות נוקבות לגבי האנטישמיות בקמפוסים שלהם. עיקר הטענות הופנו לנשיאת אוניברסיטת הרווארד שטענה מצדה שהיא מחויבת לחופש הביטוי בקמפוס...

במשך כ-5 שעות התבקשו נשיאי אוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת פנסילבניה ו-MIT לספק תשובות לשאלות המחוקקים על הפעולות שהם נוקטים נגד תלמידים שמעורבים במעשים אנטישמיים, כיצד נוהלי הגיוס של המוסדות מבטיחים שהסגל ייצג נקודות מבט מגוונות וכיצד הם מבטיחים בטיחות בקמפוס.

נשיאת הרווארד, קלודין גיי, סרבה לומר אם "קריאה לרצח עם של יהודים" היא בריונות והטרדה על פי כללי ההתנהגות שלהם. היא אף הרחיקה לכת וטענה ש"רק פעולה של ממש" (כמו ביצוע של רצח עם) תחשב לבריונות והטרדה!

במקביל, בעולם אחר של האוניברסיטה הפרטית הזאת, הניזונה בין השאר מתרומות של יהודים,  מתקיימת זה שנים מחלקת יודאיקה המתעדת בדרכים שונות, את תולדות העם היהודי בכלל והפעילות התרבותית בישראל בפרט. המיזם הוא יוזמה של פרופ' צ'רלס ברלין, שבין שלל תאריו הוא חבר בוועדה המייעצת האקדמית של הארכיון המקוון של העיתונות היהודית, המתנהלת ע"י הספרייה הלאומית שלנו ואוניברסיטת ת"א וגם חבר בוועדה המייעצת של מרכז הרווארד למדעי היהדות.   

בתיווכה של ויולט רדנובסקי, נחתם בשעתו הסכם בין אוניברסיטת הרווארד ורשות השידור, שבזכותו זכה ארכיון הרדיו האנלוגי להמרתן של הקלטות לקבצים דיגיטליים. מדובר בעיקר בהקלטות של יומני חדשות ששודרו ברשת ב' של קול ישראל ואשר תיעדו את האירועים שהתרחשו כאן משנות החמישים ואילך.

עותק דיגיטלי אחד יועד למחלקת היודאיקה של הרווארד והאחר – לארכיון קול ישראל. העותקים הדיגיטליים עברו כמובן בצורה מסודרת, עם סגירתה של רשות השידור, לידיו של תאגיד השידור הישראלי. – כאן.

התהליך הזה זכה לקרום עור וגידים בזכות מוטי אמיר, שהיה אחראי בשעתו על ארכיון הרדיו, ואני זכיתי להמשיך את הפעילות המבורכת הזו בשנות הפעילות האחרונות של רשות השידור.

אחת השמועות המרושעות שהתגלגלו במסדרונות רשות השידור, ואין לכך כמובן כל אישור או אישוש, טענה שאוניברסיטת הרווארד אספה חומרים על קיומה של ארץ ישראל מתוך מחשבה שהקיום הזה הוא זמני בלבד, וכי בבוא העת, יהיה במאגרה תיעוד דיגיטלי של הקורות אותנו בשנות קיומנו.

במקביל קיימים בארכיון היודאיקה של האוניברסיטה צילומים מרתקים של ימי הרדיו. אני מצרף כאן כמה. הצילומים, פרי עטם של צלמים מקומיים וסוכנויות צילום דוגמת ישראל סאן.

תודה מיוחדת ל: מוטי אמיר ויואב גינאי. מידע ספציפי שאבתי מאתר "כלכליסט" ומאתר האינטרנט של הרווארד.

 https://twitter.com/RepStefanik/status/1732138663608271149/video/1

                                             טוני פיין ושוש עטרי - רשת גימל

                                             יוסי כסיף בתקליטייה

                                                             רות כידן

                                                     יקיר אביב ומנחם גרנית

                                                            דליה הלר

You Only Live Forever - לזכרו של שון קונרי

 

הסרט הראשון שהגיע לארץ היה הסרט השני בסדרה - "מרוסיה באהבה". הייתי בן שתיים עשרה או שלוש עשרה וקבעתי עם בנצי שאולוף, חברי לספסל הלימודים. אולי היה גם חבר נוסף מהכיתה.. קולנוע "אוריון" בירושלים. "יומני כרמל" מתעדים את שר האוצר לוי אשכול מבקר בבית חרושת "שמן", שיקופית לחומרי ניקוי של "קלין" וגם למה כדאי לקנות גרביים ב"מעיין שטוב". הסרט מתחיל - לילה. ג'יימס בונד משוטט בגן אפל , מתחמק בין הצללים. לפתע מגיח מאחוריו ROBERT SHAW וחונק אותו למוות עם מיתר של פסנתר שהוא מושך מתוך השעון שלו.

רגע, אנחנו שואלים את עצמנו: "מי זה ג'יימס בונד פה"? לא יכול להיות שהורגים אותו בתחילת הסרט.. אולי ROBERT SHAW הוא ג'יימס בונד? הכל מתבהר כמובן חיש מהר.

 זהו. מרגע זה ואילך אני שבוי ונצור. שבוי של שון קונרי עד סוף כל הדורות, וגם של ג'ון בארי, המלחין הגאון שחיבר את המוזיקה לרב הסרטים הראשונים. את הסרט הבא כבר ראיתי בקולנוע "הבירה" (מבטאים כמו המשקה), ברחוב שמאי (מול החנות "תחביב" שם הייתי קונה גופים לאקווריום שלי). כבר הייתי בתיכון, כיתה ט'. חנן ואני. קנינו זוג כרטיסים. הסרט היה מוגבל מגיל 16 ומעלה. אני עומד ראשון וחנן מאחורי. אני עובר בלי בעיה.. חנן, קצת יותר נמוך ממני, עם בייבי פייס נעצר בכניסה. "ילד - בן כמה אתה"? שואל הקונדוקטור.. הקיצר - אני כבר הייתי יבפנים וחנן עושה לי סימנים שאחזור לאחור. מה אגיד לכם, לא התלבטתי בכלל, נכנסתי וישבתי לבד בחושך והתענגתי עונג שמיימי..

מובן שלא ויתרתי על שון קונרי בשום סרט מאז. YOU NAME IT, כולל סרטים הרבה פחות מרשימים, רק כדי להתרגש בכל פעם מחדש מהכריזמה המדהימה שלו, מהמבטא הסקוטי הכבד, מהג'סטות הקטנות והמדהימות שלו. למשל: הוא נכנס בזהירות לחדר כדי לסרוק מסמך חשוב. יוצא, סוגר את הדלת ונעצר לרגע. בלי להתלבט, הוא נכנס שוב, קוטף ענב מתוך צלחת פירות ושוב יוצא למשימת הצלת העולם.

 

מה המשותף לי ולנשיא ארה"ב ג'ון קנדי? שנינו קראנו בשקיקה את כל ספרי איאן פלמינג. בלעתי בלהט את כל ספרי ג'יימס בונד והייתי מגיע תמיד מוכן לסרט הבא..

הייתי גם קורא נלהב של "עולם הקולנוע" ובחדרי הקט, תליתי תמונות של שון קונרי, מכל השנים, לצד תמונותיהן של וירנה ליסי, קתרין דנב ואורסולה אנדרס.

אל תשאלו אותי על רוג'ר מור וכל השאר. הם לא באותה הליגה בכלל. היה לי קצת חבל שבחרו דוגמן אוסטרלי בשם ג'ורג' לזנבי לגלם את תפקיד בונד בסרט "בשרות הוד מלכותה", שהיה בעיני הספר הכי מוצלח של איאן פלמינג. אבל אהבתי מאד את דיאנה ריג שגילמה את טרייסי בסרט - שחקנית גדולה שהלכה לעולמה לפני כמה שבועות.

את אחד המעגלים סגרתי בלימודי התואר הראשון ב"בר אילן" כשפרופ' משה גת זרק לחלל האוויר הצעה לעבודה סמינריונית "סרטי ג'יימס בונד והמלחמה הקרה", קפצתי על ההצעה כמוצא שלל רב והתנפלתי על הנושא בהתלהבות אין קץ.

מה נשאר לנו - מרלון ברנדו איננו, שון קונרי איננו. נשארת אתה - קלינט איסטווד - המוהיקני האחרון. תעשה לכולנו טובה ותשמור על עצמך!

הבריחה הגדולה (נכתב במסגרת הסדנה "חומר נפש" 2020)

אחרי ארבע שנים בגלות אוסטרליה, הגיע הזמן לברוח, לחזור הביתה. ארבע שנים של ניסיונות לפתוח דף חדש הסתיימו בקול ענות מצוקה. אבא שלי חלם על שגשוג ופריחה, פרש כנפיים מתל אביב הקטנה, בשנים של צנע ומצוקה בדרך לזירה חדשה, לא מוכרת. יבשת שביעית שהבטיחה אבל לא קיימה. אני, הייתי בן חמש. גליתי שלא מרצוני ונחשפתי לתרבות המערבית אלטרנטיבית. ארבע שנים אנגלוסקסיות עם רדיו וטלוויזיה וקולנוע ומילק שייק ואננס ונקניקיות קוקטייל וגלידה וטרזן וסופרמן ורובין הוד ואקסקליבר ואבירי השולחן העגול. 

אבל לאבא ואימא לא נפרשו מפות לבנות וארץ ההזדמנויות קפצה את אגרופה והכניעה כל מהלך משמעותי. ואחרי פשיטת רגל כלכלית, אישית ונפשית נאלצנו לשוב הביתה. לחזור כלעומת שבאנו. אבא ואמא וילד בן תשע, בנפש פצועה ובלא פרוטה, בחזרה לארץ ישראל הקטנה. הדרך חזרה הייתה סוערת וקשה. אנייה איטלקית יצאה מנמל מלבורן, היטלטלה בים סוער והגיעה אחרי עשרים ימים ולילות לנקודת עגינה ראשונה בציילון, היא סרי לנקה. סוחרים הגיעו לאנייה  בסירות וטפסו בסולמות חבלים כדי למכור מוצרי סדקית. ואני זכיתי בתרבוש אדום עם אניצים שחורים. משם אחרי טלטלה מתמשכת באוקיינוס ההודי לנקודת עגינה שנייה. עדן. יותר נכון מבחינתי לקרוא למקום הזה חצרמוות. בשוק של עדן נשים מסוגפות מחזיקות ביד אחת ילד עם גפיים מעוותות והיד השנייה מושטת ומבקשת בקשיש. עלינו על מונית כדי לראות שיירות של גמלים. נהג המונית איים לחטוף ולשדוד אותנו ולקבור את גופנו בחולות האינסוף בקצה הדרומי של חצי האי ערב. ניצלנו רק בזכות התושייה של אבי שהצליח בתחבולות מילוליות לשנות את רוע הגזירה. 

המשכנו צפונה בים סוף בואך תעלת סואץ. במבואות התעלה עלו לאונייה לובשי מדים כדי לברר אם מסתתרים עליה מרגלים יהודים. לקחו לנו את הדרכונים והכניסו אותנו לתא סגור וחתום כדי שלא נוכל לתצפת חלילה על התעלה המצרית ולהעביר את הנתונים לאויב הציוני. בהגיענו לפורט סעיד שחררו אותנו לחופשי והשיבו את הדרכונים.

 ארבעה ימים אחרי הגענו לנמל נאפולי בדרום המגף האיטלקי.  האונייה ״ירושלים״ כבר חיכתה לנו. בפעם הראשונה אחרי ארבע שנים שמעתי דוברי עברית. המלחים על הסיפון ברכו אותנו לשלום. שלום שלום! המראה המשמעותי הבא היה הלבניות של חיפה. משם במונית לירושלים, לתוככי שכונת מאה שערים. שלטי דרכים בעברית ומסטיק עלמה. חזרתי הביתה? לא בטוח..

ד"ר ג'קל ומיסטר הייד (נכתב במהלך הסדנה "חומר נפש" 2020)

עד עכשיו הכרתם את הצד הרגוע שלי. נראה לי שהגיע הזמן לחשוף לפניכם את מיסטר הייד שחבוי בתוכי. ימי הקורונה האלה רק מתדלקים אצלי את החלק העצבני והמתרגז. יתכן שהחזות הנינוחה שלי מטעה אתכם. דעו לכם שחמת הזעם שלי חבויה וסמויה מן העין אבל בתוך תוכי בוערת אש. אש תמיד שלא במהרה תכבה.. 

כמעט הכול מרגיז אותי,טוב, לא ממש הכול, הכוונה בעיקר לדמויות שאני נתקל בהן במציאות הוירטואלית, באמצעי התקשורת. איש או אשת תקשורת צריכים לעבוד קשה מאד כדי לעבור אצלי מבחני קבלה. 

למשל:

 יש מישהו בשם חנוך דאום. אני לא מכיר אותו, לא אישית ולא מקצועית. האיש הזה טוחן לי את המוח בתשדירי רדיו. הוא מנסה להצחיק אותי, בלי הצלחה, ותוך כדי גם למכור לי ביטוח רכב. הוא מדבר בדיבור צפוף וזלזלני בסגנון שאמור להיות קליל והומוריסטי. הייתי עובר על זה לסדר היום אילו הייתי נתקל בתשדיר הזה בתדירות נמוכה. הצרה היא שהוא פולש לתודעה שלי שלושים וחמש פעמים ביום בממוצע, ודווקא בימי הקורונה, כשאני קשוב לשופרות המידע, זו שטיפת מוח בלתי נסבלת. 

אני הולך לקולנוע. כלומר הלכתי, לפני משבר הקורונה. אני לא מצטייד בפופקורן לפני הסרט, ולא בגלל המחיר המופקע אלא בגלל שהם בוזקים לתוכו מלח בכמויות מסחריות. צריך להבהיר לבעלי בתי הקולנוע שאנחנו הפולנים אוהבים אוכל טפל, בלי מלח ובלי סוכר בבקשה. אני יושב עם זוגתי בשורה שלוש, בציפייה שבדרך כלל לא מתגשמת, לראות סרט שירטיט את חושי. סובל בשקט את הפרסומות שלפני. פתאום מופיע אחד בשם אלי פיניש, בפרצוף לא מגולח וחולצה מרושלת ומבקש ממני לכבות את הסלולרי. בקשה לגיטימית. כבו כבו, הוא אומר, אני כיבייתי. אני בהלם. כך מדברים בתשדירי שרות? בודק עם עמיתי חברי האקדמיה ומה מתברר. מותר לומר כיבייתי. כלו כל הקיצים. בכלל, אני מרגיש שהאקדמיה ללשון העברית שינתה לאחרונה את פניה. בימים כתיקונם הייתה הקפדה יתירה על עברית תקנית ותקינה ולאחרונה התחולל שם שינוי לא ברור. מלים וביטויים שהיו שגויים ואסורים, הפכו לפתע מותרים. אם באקדמיה נפלה שלהבת, מה נותר. עוד מעט יאמרו שמותר לומר עשר שקל...

אני לא סובל כתבים רהוטים,  במיוחד בטלוויזיה. כאלה שמשדרים ביטחון עצמי וידע אינסופי. הם אף פעם לא טועים ולא מתבלבלים ותמיד יודעים להסביר לי, בדרך כלל בשפה גבוהה מהולה בביטויים מהאקדמיה הניאו פרוגרסיבית, מה יקרה לכלכלה העולמית. בואו נודה לרגע על האמת. הרי אף אחד לא יודע מה יקרה. ואותו פרשן כלכלי, נניח ששמו אמסטרדמסקי, הרי לא היה פרשן כלכלי אילו היה יודע באמת מה יקרה. הוא היה משקיע את הונו במניות הנכונות והיה יושב לו על הררי זהב ויהלומים. יש לו מקבילה מעצבנת לא פחות בערוץ 13. בעצם, מרגיזה עוד יותר, כי ההוא צעיר יותר ובטחונו העצמי מרקיע שחקים, דיבורו צפוף ובלתי משתמע לשתי פנים. הכל הוא יודע, ואין בדבריו אפילו לא רבע היסוס או ספק. תראה, הוא אומר לי במלים אחרות: אני פה הידען ואתה לעומתי סתלן.

אני יכול להמשיך ולספר על כתבת פוליטית עם אינטונציות בלתי נסבלות, היא למדה לדבר כך כנראה בגלגול הראשוני שלה בשרותה הצבאי בגלי צהל. עכשיו היא יושבת באולפן הממוזג ומפליאה במשיכת ההברה האחרונה בכווול משפאאאט, עד קצה גבול הסבל שלי. 

טוב, אני כידוע יציר כפיו של השידור הציבורי, אשר על כן אני לא מסוגל, לצפות בערוצי הפרסומות והריאליטי בטלוויזיה, אני לא אכנע גם אם יקשרו אותי לכסא ויחזיקו את עיני פקוחות במכשיר עינויים כמו זה המופיע בסרט ״התפוז המכני״ של קובריק. 

מקומן של סדרות טלוויזיה כמו הישרדות והאח הגדול, או כל דבר שמתקרב לזה, לא יכירם בדלת אמותי. ולסיום, זו היושבת באמבטיה ושואלת אותי בכל פעם מחדש: רוצים לדעת מנין האנגלית שלי? אני לא מתעצל ואני עונה לה בכל פעם, לא, זה ממש לא מעניין אותי.

עד כאן ביקורת התקשורת שלי להפעם. רוצים לדעת את מי אני כן מעריך? בשביל זה תצטרכו לקנות את הספר.

צדיק בסדום

אני מבקש לחזור בי מאמירות מכלילות שלי נגד פקידי האוצר באשר הם.

לצערי, יש לי ניסיון אישי רע ומר עם כמה מהבכירים שבהם. האחד, הגדיר אותי ואת חברי, עובדי רשות השידור כ ״משאבים״. כלומר, אנחנו לא אנשים חיים ונושמים, עם רגשות ויכולות ואנרגיות חיוביות, אלא מספרים ויש להתייחס אלינו ככאלה.

השני, הטיל דופי באמינות וביושרה המקצועית שלי, במוסד שלו הקדשתי 44 שנות חיים. כל זאת, כמובן בלא להכיר אותי כלל.

מעבר לשני אלה, אני נתקל לא אחת בהחלטות שרירותיות, חסרות כל חשיבה אנושית, של פקידי האוצר, הנובעות מתחושת עליונות מופרכת, בבחינת אני ואפסי עוד.

והנה, ביום בהיר אחד, אני מגלה שיש במשרד האוצר גם אדם שהחשיבה שלו הגיונית ואנושית והוא מדבר ברגישות ובהבנה על צרכים אנושיים, לצד חשיבה רציונלית, כיצד ניתן לפתור את בעיותיהם של אנשים הזקוקים לסיוע. קוראים לו שאול מרידור. אני לא מכיר מהלכים מעשיים שלו אבל האמירות שלו מעוררות אצלי אמונה מחודשת ברוח האדם.

זמן קורונה. מאי 2020

"יומנים" סדרה תיעודית - מחלקת התעודה של הערוץ הראשון

דובדבן – תיאטרון תמונע 19.10.09

בסוף שנות השבעים פעלה בירושלים להקת דובדבן. להקת רוק אנרגטית שסחפה בקיץ 1980 את ירושלים ואת הארץ כולה בסדרת הופעות מחשמלת. סימן ההיכר הבולט שלה היה נגן הכינור החשמלי דני טיברין.הקטע הידוע ביותר שלהם היה "נמל תעופה בן גוריון" ששימש אות לתכניתה של שמירה אימבר - "דברים טובים" ברשת ג'. באותם ימים הייתי עורך תכניות צעיר ונמרץ ברשת ג'. האמנתי בלהקה, עודדתי, דחפתי ועזרתי. בין השאר ארגנתי סדרת הקלטות באולפני ימק"א בירושלים ואף קישרתי בינם לבין אהוד מנור (שחיבר מלים לכמה שירים). נוצר גם קשר עם טמירה ירדני שהצליחה לארגן חוזה הקלטות עם חברת CBS דאז. המלחין של שירי הלהקה היה איב תואתי, יליד מרוקו שעלה לארץ מצרפת וניגן בקלידים. בנוסף לאיב ולדני היו בלהקה רוני הולן - תופים, איל טובנהוז - גיטרה חשמלית, (שניהם ירושלמים) ארנון פלטי מחיפה - בס.הלהקה התפרקה בטרם הוקלט אלבום. חילוקי דעות אישיים ואגואים שהתנפחו שלא לצורך. השנים חלפו וכל אחד פנה לדרכו. דני נסע לאמריקה וחזר, התגרש והחל לנגן בלהקות של מוסיקה חסידית. ארנון פלטי עשה דוקטורט במוסיקה והחל ללמד בבית ספר רימון. רוני הולן עסק בהקלטות, בהופעות ובהוראה ברימון.

איב תואתי כתב מוסיקה לסרטים מקומיים וזרים, תיעד שירה כנסייתית בירושלים. במאמץ כביר לפני כשמונה שנים התקבצו שוב חברי הלהקה בבית הספר למוסיקה רימון והקליטו את כל הקטעים הקלאסיים שלהם. הייתי שם כעד שמיעה. בינתיים חלה איל טובנהוז במחלת ניוון שרירים. הוא מונשם, אינו מש ממיטתו. ודאי שאינו מסוגל לנגן יותר. איב תואתי חזר לצרפת, משם עלה בשעתו לישראל, לירושלים, לעין-כרם שאותה כל כך אהב. הסרטן פשה בגופו. לאחרונה התגלה גידול נוסף בעמוד השדרה שלו והוא משותק בפלג גופו התחתון.במאמץ הפקתי ומוסיקלי הצליח ד"ר ארנון פלטי לשפר ולמקסס את ההקלטות. התהליך נמשך זמן רב בגלל שהמאסטרים נשארו אצל איל וזה היה עסוק בהישרדות פיזית. בקרוב יצא אלבום של להקת דובדבן - באיחור של 30 שנה. יואב קוטנר שמע והתרגש. גם אני.ב19 באוקטובר יתקיים בתיאטרון תמונע מופע של להקת דובדבן, עם שני נגנים מחליפים לאיב תואתי ולאיל טובנהוז. המופע יוקדש לאיב ולאיל.

24.12.10

חלפה קצת יותר משנה, קצת יותר משנה מאז פטירתו של איב. הוא היה קורא לי אחי. היה גדול ממני בחצי שנה. הוא היה אינטלקטואל אמיתי. ידע תמיד בחושיו החמים להבחין בהתרחשויות המרתקות ביותר בשדות התרבות הבינלאומיים. היה שולח אותי לקרוא ספרים, לראות סרטים ולשמוע מוסיקה שריגשה אותו. הוא היה מקארטניסט ואני לנוניסט...

בימים הטובים בירושלים ערך בהתנדבות סדרת תכניות במסגרת התכנית "קצת אחרת" - "צומת הנשכחים", על גיבורי מוסיקה שנעלמו מהעין הציבורית. הוא ערך ואורלי מורג הגישה. היו יושבים יחד שעות על ניסוח דברי הקשר. אורלי ידעה לתרגם את הרעיונות שלו לשפת הרדיו הישראלי, כמו שידעה לכתוב מלים למנגינות שלו, כמו שידעה להכיר לי את האדם המיוחד והמרגש הזה.

מופע האיחוד של דובדבן היה הצלחה. כל מי שנפשו נקשרה בקריירה הפתלתלה של הלהקה הזו הגיע להופעה. אני שידרתי בשידור חי ברשת גימל, בידיעה שאיב שומע אותי דרך אתר האינטרנט של רשת גימל, על מיטת חוליו בבית החולים בפריז.

יומיים אחרי המופע התקשרתי אליו לבית החולים, בשמונה בערב לערך. בנו רפאל ישב לצידו.

"איך אתה מרגיש" שאלתי

"מצוין".

?

"רפאל ואני ישבנו כאן ושמענו את ההופעה של דובדבן. צחקנו ובכינו..."

החלפתי עם איב עוד כמה רשמים על איכויות הנגינה והשירה והסכמנו על ניואנסים כאלה ואחרים.

הבטחתי לבוא לפריז לבקר אותו. זה היה הדיאלוג האחרון של איב.

שעתיים אחרי שיחתנו הוא נפטר. מאושר.

אחרי ההופעה היו עוד ניסיונות החייאה, שלא צלחו, להרכב האיחוד הזה.

אני בטוח ש:

1. כל מהלך האיחוד של דובדבן, הוצאת האלבום, ההופעה והשידור החי קרה כי איב היה צריך לקבל מתנת פרידה לפני לכתו.

2. אני עשיתי את המצווה הכי גדולה בחיי, בכך שהצלחתי להביא את הצלילים, את המוסיקה שהייתה רגע השיא ביצירה של איב תואתי, לאזניים ולראש שלו לפני פטירתו.

איב נקבר בירושלים.

כידן + גרנית

לכבוד הספר שנכתב במלאת 70 לרות כידן, מאי 2007.
את ההשכלה הרדיופונית שלי קיבלתי מגלי צה"ל. כשהתחלתי לעבוד בקול ישראל כטכנאי במחלקת הבדק (1972) נאלצתי לעשות הסבה תקשורתית. זה לא היה קל: ממוזיקת רוק צעירה ועכשווית בתחנה הצבאית נאלצתי, בהעדר אלטרנטיבה, לשמוע את "התכנית לעקרת הבית" של קול ישראל...

חיש מהר התברר לי שברדיו הממוסד הזה ששמו "קול ישראל" בתחנה שנקראה "הגל הקל", יש עורכת מוזיקה שמבינה עניין – רות כידן. תחילה הכרתי את השם. בהמשך כשנתקלה בבעיה בהשמעת מוזיקה בתכנית "בחצי היום" היה לי הכבוד לתקן לה את הגרמופון בשידור חי.

לימים התחוור לי שיש פה עניין עם עורכת שהסקרנות והרצון להכיר מוזיקה עכשווית וצעירה מזינה אותה. מצאתי שפה משותפת ואוזן קשבת. הייתי מתחמק באלגנטיות ממחלקת הבדק המצויה במרתף השירותים של ארמון הנסיכה האתיופית בהלני המלכה ועולה לרגל לחדרה של רות כידן במחלקת הבידור. תחילה בהיחבא ובאין יודעין ואחר כך בגלוי ובהסכמת הממונים.
הימים ימי חזרתה של רותי לקול ישראל משהות באמריקה. היה לי מוזר לגלות שדווקא שם, במולדת הרוק הפסיכדלי, שמעה בעיקר מוזיקה קלסית[1]. כשחזרה ארצה התפנתה לסגור את הפער. "עברה על הארונות"[2] ואספה סביבה, בכשרון נדיר של ציידת כישרונות,שוחרי מוזיקה ויודעי דבר: אדי חליל, עורך בקול ישראל בערבית, גיל שמר, צ'רלי סולומון שעלה לארץ מדרום אפריקה ונחת בתקליטייה ואנוכי.

בסוף 1974 חזרתי מלונדון עם ערימה של תקליטים. באתי לרותי והצעתי להציג אותם בתכנית "אמא לא תמות על זה" שהגישה שמירה אימבר ברשת ה'[3]. התכנית הזו הייתה נקודת מפנה בקריירה המקצועית שלי. מכאן ואילך היה לי ברור שהחלום הבלתי אפשרי להיות עורך תכניות מוזיקה עומד להתגשם, הרבה בזכות רותי שזיהתה אצלי את המרכיבים הנכונים וידעה להניח לפני את קרש הקפיצה. רותי פרסמה את שמי ואת כישורי באזני דרורה בן אב"י וגלעד בן ש"ך[4] ושכנעה אותי ליטול חלק בקורס העשרה במוזיקה פופולרית שזה אך נפתח ובכך לסייע לי להפגין את הידע שלי.
מכאן נפתחה הדלת לקשר מקצועי רב-שנים. תחילה היינו שלישייה: רותי צ'ארלי ואנוכי. ערכנו יחד את התכנית "קצת אחרת". כשצ'ארלי פרש בגלל סכסוך מקצועי נותרנו רותי ואני. השותפות התרחבה כשרשת גימל החלה לשדר בקיץ 1976. אני עזבתי את מחלקת הבדק לטובת משרה מלאה ברשת גימל. צמד השמות רות כידן ומנחם גרנית הפך בהדרגה למותג. שם נרדף להתייחסות רצינית לכל מה שחדש במוזיקה הפופולרית. התפתחה גם גישה מקצועית לעריכת תכניות מוזיקה. הפכנו למודל, לז'אנר, למקור לחיקוי ואולי אפילו לקנאה. בגלי צה"ל יואב קוטנר, המתחרה הצמוד שלנו, היה קשוב לכל איושה שהייתה יוצאת מהתכניות שלנו. השמועה בעת ההיא הייתה שקוטנר מסתובב בתל-אביב עם טרנזיסטור צמוד לאוזן בתקווה שלא עקפנו אותו בהשמעת בכורה כזו או אחרת...

על פי הגישה המסורתית-נוסחתית שהנהיגה דרורה בן אב"י לעריכת תכניות מוזיקה נהוג היה להשמיע שירים לפי הסדר הבא:
זמר, זמרת, להקה, שיר צרפתי, איטלקי וחוזר חלילה. כשרשת גימל נפתחה פינתה שיטה זו את מקומה לשתי אסכולות מרכזיות ששלטו בכיפה בשנותיה הראשונות של הרשת: זו של בני דודקביץ' – לגלות את הלהיט הדומיננטי, על פי המצעדים של בריטניה וארה"ב ; והאחרת, על פי גישת רותי ומנחם – להעמיק חקר והקשבה, לשמוע אלבומים בשלמותם, לגלות שירים חבויים, לעקוב אחרי גיבורי המוזיקה שהיו לגיבורי תרבות, להתבסס על תחקיר ועל מעקב אחרי עיתונות הפופ הרצינית שהגיעה מבריטניה ולתת לכל המרכיבים האלה ביטוי בתכניות הרדיו שערכנו. ישבנו שלושה עורכים[5] בחדר צפוף עם פטפון אחד ושלושה ארונות ברזל וערכנו תכניות בשיטת הכיסא החם. החדר הפך למקום עליה לרגל. כל השדרנים הצעירים והמרדנים שיחרו לפתחו וכל אנשי יחסי הציבור, אמרגנים וחברות תקליטים ראו בחדרנו הצר בית חם, בעיקר בגלל ההשתוקקות של רותי להכיר אנשים חדשים ולשמוע מוזיקה חדשה. גם חובבי מוזיקה באשר הם פקדו את חדרנו בתכיפות, ילדי עובדים וסתם נודניקים שקיבלו מרותי מידע מוזיקלי ותקליטים שאין בהם שימוש ובתמורה הזינו אותה במידע על הרכבים, סגנונות וז'אנרים מוזיקליים שמאיימים לכבוש את עולם הפופ במהרה בימינו.
מדי פעם נהגנו לצאת לשטח בחיפוש עיתונאי אחרי סקופים מוזיקליים. כך נהגנו לפקוד מדי כמה שבועות את חנות התקליטים של שוקי וייס[6] בדיזנגוף 101, שנים לפני שהלה הפך למפיק העל הידוע, עברנו בין חברות התקליטים השונות בתל-אביב וסביבותיה, ליקטנו תקליטים מכל הבא ליד, כמוצאי שלל רב, מתלהבים כילדים שזכו בצעצועים חדשים.

השותפות בינינו הייתה מלאה. על כל התקליטים ששימשו אותנו נרשם כידן+גרנית. לעתים, התווסף גלגל נוסף לשיתוף הפעולה בינינו. גלעד בן ש"ך שהיה מודע לפוטנציאל ולידע רתם אותנו לא אחת לצידו לטובת פרויקטים גדולים כמו הפקת אלבומי להיטים, תכניות סיכום ו"ספשלים" למיניהם.
היה בינינו, כידן-גרנית, היזון חוזר מתמיד ויומיומי. למדתי מרותי את רזי עריכת תכניות רדיו מיוחדות, מה מתאים ומה יאה לתכניות ליום הזכרון, השואה, העצמאות ושאר חגים ומועדים. רותי פתחה בפני גם את העולם הקסום והרומנטי של השנסון הצרפתי בימי הזוהר של שנות ה50, 60 ועד לאמני שנות ה70 – עולם ומלואו.

הביקורת העיקרית שלי כלפי התכניות של רותי הייתה שהתכניות שלה אגרסיביות מדי, כיום מותר לגלות שמעבר לביקורת הזינה אותי לא מעט קינאה. התכניות של רותי היו תמיד עם אצבע על הדופק, גם אם הדופק היה קצת מהיר ורוקיסטי מדי.

התופעה המרתקת ביותר מבחינתי הייתה העובדה שמצאתי ברותי תאומת-טעם. הייתה זהות כמעט מוחלטת באהבות ובשנאות המוזיקליות שלנו. הטעמים המוסיקליים שלנו נפגשו על אותם קוי אורך ורוחב. אחרי יותר משלושים שנה אני יכול להעיד שתופעה כזאת מתרחשת פעם בחיים. מובן ששיתוף פעולה הדוק כל כך לא היה מתקיים בלא ידידות עמוקה וכנה. כזוטר וצעיר פתחה לי רותי אופקים לא רק למוזיקה ולגלי האתר, אלא גם לחיים הלא וירטואליים. ידידות אמת זו אפשרה תחזוקה בריאה של השותפות בינינו. אם במוזיקה היה ביו-פידבק הרי שבטיפים, עצות וחכמת חיים המסלול היה חד-כיווני, מרותי למנחם.

רותי, שנינו הרי לא טיפוסים נוסטלגיים, אבל נעים להיזכר שיחד איתך חוויתי את ימי הזוהר של המוזיקה הפופולרית, שנות חיי היפות ביותר. חוויה זו היא אחד המרכיבים המרכזיים בהוויה שלי. תודה שעשית איתי את הדרך המרתקת הזאת, כשותפה, מדריכה וחברה.

מזל טוב!

מנחם גרנית





רותי הרביצה בי שעורי קלסיקה שמהם החכמתי ורוויתי הנאה גדולה.[1]
ארונות הברזל והעץ בתקליטיית קול ישראל בהלני המלכה.[2]
קדמה לרשת ג'. שידרה שעתיים ביום בשעות הערב באמצעות המשדר של רדיו רמאללה.[3]
מנהלת חטיבת התכניות הקלות ומנהל מחלקת הבידור בירושלים.[4]
רות כידן, ציפי מייזלר ואנוכי.[5]
מסדה.[6]