עד עכשיו הכרתם את הצד הרגוע שלי. נראה לי שהגיע הזמן לחשוף לפניכם את מיסטר הייד שחבוי בתוכי. ימי הקורונה האלה רק מתדלקים אצלי את החלק העצבני והמתרגז. יתכן שהחזות הנינוחה שלי מטעה אתכם. דעו לכם שחמת הזעם שלי חבויה וסמויה מן העין אבל בתוך תוכי בוערת אש. אש תמיד שלא במהרה תכבה..
כמעט הכול מרגיז אותי,טוב, לא ממש הכול, הכוונה בעיקר לדמויות שאני נתקל בהן במציאות הוירטואלית, באמצעי התקשורת. איש או אשת תקשורת צריכים לעבוד קשה מאד כדי לעבור אצלי מבחני קבלה.
למשל:
יש מישהו בשם חנוך דאום. אני לא מכיר אותו, לא אישית ולא מקצועית. האיש הזה טוחן לי את המוח בתשדירי רדיו. הוא מנסה להצחיק אותי, בלי הצלחה, ותוך כדי גם למכור לי ביטוח רכב. הוא מדבר בדיבור צפוף וזלזלני בסגנון שאמור להיות קליל והומוריסטי. הייתי עובר על זה לסדר היום אילו הייתי נתקל בתשדיר הזה בתדירות נמוכה. הצרה היא שהוא פולש לתודעה שלי שלושים וחמש פעמים ביום בממוצע, ודווקא בימי הקורונה, כשאני קשוב לשופרות המידע, זו שטיפת מוח בלתי נסבלת.
אני הולך לקולנוע. כלומר הלכתי, לפני משבר הקורונה. אני לא מצטייד בפופקורן לפני הסרט, ולא בגלל המחיר המופקע אלא בגלל שהם בוזקים לתוכו מלח בכמויות מסחריות. צריך להבהיר לבעלי בתי הקולנוע שאנחנו הפולנים אוהבים אוכל טפל, בלי מלח ובלי סוכר בבקשה. אני יושב עם זוגתי בשורה שלוש, בציפייה שבדרך כלל לא מתגשמת, לראות סרט שירטיט את חושי. סובל בשקט את הפרסומות שלפני. פתאום מופיע אחד בשם אלי פיניש, בפרצוף לא מגולח וחולצה מרושלת ומבקש ממני לכבות את הסלולרי. בקשה לגיטימית. כבו כבו, הוא אומר, אני כיבייתי. אני בהלם. כך מדברים בתשדירי שרות? בודק עם עמיתי חברי האקדמיה ומה מתברר. מותר לומר כיבייתי. כלו כל הקיצים. בכלל, אני מרגיש שהאקדמיה ללשון העברית שינתה לאחרונה את פניה. בימים כתיקונם הייתה הקפדה יתירה על עברית תקנית ותקינה ולאחרונה התחולל שם שינוי לא ברור. מלים וביטויים שהיו שגויים ואסורים, הפכו לפתע מותרים. אם באקדמיה נפלה שלהבת, מה נותר. עוד מעט יאמרו שמותר לומר עשר שקל...
אני לא סובל כתבים רהוטים, במיוחד בטלוויזיה. כאלה שמשדרים ביטחון עצמי וידע אינסופי. הם אף פעם לא טועים ולא מתבלבלים ותמיד יודעים להסביר לי, בדרך כלל בשפה גבוהה מהולה בביטויים מהאקדמיה הניאו פרוגרסיבית, מה יקרה לכלכלה העולמית. בואו נודה לרגע על האמת. הרי אף אחד לא יודע מה יקרה. ואותו פרשן כלכלי, נניח ששמו אמסטרדמסקי, הרי לא היה פרשן כלכלי אילו היה יודע באמת מה יקרה. הוא היה משקיע את הונו במניות הנכונות והיה יושב לו על הררי זהב ויהלומים. יש לו מקבילה מעצבנת לא פחות בערוץ 13. בעצם, מרגיזה עוד יותר, כי ההוא צעיר יותר ובטחונו העצמי מרקיע שחקים, דיבורו צפוף ובלתי משתמע לשתי פנים. הכל הוא יודע, ואין בדבריו אפילו לא רבע היסוס או ספק. תראה, הוא אומר לי במלים אחרות: אני פה הידען ואתה לעומתי סתלן.
אני יכול להמשיך ולספר על כתבת פוליטית עם אינטונציות בלתי נסבלות, היא למדה לדבר כך כנראה בגלגול הראשוני שלה בשרותה הצבאי בגלי צהל. עכשיו היא יושבת באולפן הממוזג ומפליאה במשיכת ההברה האחרונה בכווול משפאאאט, עד קצה גבול הסבל שלי.
טוב, אני כידוע יציר כפיו של השידור הציבורי, אשר על כן אני לא מסוגל, לצפות בערוצי הפרסומות והריאליטי בטלוויזיה, אני לא אכנע גם אם יקשרו אותי לכסא ויחזיקו את עיני פקוחות במכשיר עינויים כמו זה המופיע בסרט ״התפוז המכני״ של קובריק.
מקומן של סדרות טלוויזיה כמו הישרדות והאח הגדול, או כל דבר שמתקרב לזה, לא יכירם בדלת אמותי. ולסיום, זו היושבת באמבטיה ושואלת אותי בכל פעם מחדש: רוצים לדעת מנין האנגלית שלי? אני לא מתעצל ואני עונה לה בכל פעם, לא, זה ממש לא מעניין אותי.
עד כאן ביקורת התקשורת שלי להפעם. רוצים לדעת את מי אני כן מעריך? בשביל זה תצטרכו לקנות את הספר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה