לכבוד הספר שנכתב במלאת 70 לרות כידן, מאי 2007.
את ההשכלה הרדיופונית שלי קיבלתי מגלי צה"ל. כשהתחלתי לעבוד בקול ישראל כטכנאי במחלקת הבדק (1972) נאלצתי לעשות הסבה תקשורתית. זה לא היה קל: ממוזיקת רוק צעירה ועכשווית בתחנה הצבאית נאלצתי, בהעדר אלטרנטיבה, לשמוע את "התכנית לעקרת הבית" של קול ישראל...
חיש מהר התברר לי שברדיו הממוסד הזה ששמו "קול ישראל" בתחנה שנקראה "הגל הקל", יש עורכת מוזיקה שמבינה עניין – רות כידן. תחילה הכרתי את השם. בהמשך כשנתקלה בבעיה בהשמעת מוזיקה בתכנית "בחצי היום" היה לי הכבוד לתקן לה את הגרמופון בשידור חי.
לימים התחוור לי שיש פה עניין עם עורכת שהסקרנות והרצון להכיר מוזיקה עכשווית וצעירה מזינה אותה. מצאתי שפה משותפת ואוזן קשבת. הייתי מתחמק באלגנטיות ממחלקת הבדק המצויה במרתף השירותים של ארמון הנסיכה האתיופית בהלני המלכה ועולה לרגל לחדרה של רות כידן במחלקת הבידור. תחילה בהיחבא ובאין יודעין ואחר כך בגלוי ובהסכמת הממונים.
הימים ימי חזרתה של רותי לקול ישראל משהות באמריקה. היה לי מוזר לגלות שדווקא שם, במולדת הרוק הפסיכדלי, שמעה בעיקר מוזיקה קלסית[1]. כשחזרה ארצה התפנתה לסגור את הפער. "עברה על הארונות"[2] ואספה סביבה, בכשרון נדיר של ציידת כישרונות,שוחרי מוזיקה ויודעי דבר: אדי חליל, עורך בקול ישראל בערבית, גיל שמר, צ'רלי סולומון שעלה לארץ מדרום אפריקה ונחת בתקליטייה ואנוכי.
בסוף 1974 חזרתי מלונדון עם ערימה של תקליטים. באתי לרותי והצעתי להציג אותם בתכנית "אמא לא תמות על זה" שהגישה שמירה אימבר ברשת ה'[3]. התכנית הזו הייתה נקודת מפנה בקריירה המקצועית שלי. מכאן ואילך היה לי ברור שהחלום הבלתי אפשרי להיות עורך תכניות מוזיקה עומד להתגשם, הרבה בזכות רותי שזיהתה אצלי את המרכיבים הנכונים וידעה להניח לפני את קרש הקפיצה. רותי פרסמה את שמי ואת כישורי באזני דרורה בן אב"י וגלעד בן ש"ך[4] ושכנעה אותי ליטול חלק בקורס העשרה במוזיקה פופולרית שזה אך נפתח ובכך לסייע לי להפגין את הידע שלי.
מכאן נפתחה הדלת לקשר מקצועי רב-שנים. תחילה היינו שלישייה: רותי צ'ארלי ואנוכי. ערכנו יחד את התכנית "קצת אחרת". כשצ'ארלי פרש בגלל סכסוך מקצועי נותרנו רותי ואני. השותפות התרחבה כשרשת גימל החלה לשדר בקיץ 1976. אני עזבתי את מחלקת הבדק לטובת משרה מלאה ברשת גימל. צמד השמות רות כידן ומנחם גרנית הפך בהדרגה למותג. שם נרדף להתייחסות רצינית לכל מה שחדש במוזיקה הפופולרית. התפתחה גם גישה מקצועית לעריכת תכניות מוזיקה. הפכנו למודל, לז'אנר, למקור לחיקוי ואולי אפילו לקנאה. בגלי צה"ל יואב קוטנר, המתחרה הצמוד שלנו, היה קשוב לכל איושה שהייתה יוצאת מהתכניות שלנו. השמועה בעת ההיא הייתה שקוטנר מסתובב בתל-אביב עם טרנזיסטור צמוד לאוזן בתקווה שלא עקפנו אותו בהשמעת בכורה כזו או אחרת...
על פי הגישה המסורתית-נוסחתית שהנהיגה דרורה בן אב"י לעריכת תכניות מוזיקה נהוג היה להשמיע שירים לפי הסדר הבא:
זמר, זמרת, להקה, שיר צרפתי, איטלקי וחוזר חלילה. כשרשת גימל נפתחה פינתה שיטה זו את מקומה לשתי אסכולות מרכזיות ששלטו בכיפה בשנותיה הראשונות של הרשת: זו של בני דודקביץ' – לגלות את הלהיט הדומיננטי, על פי המצעדים של בריטניה וארה"ב ; והאחרת, על פי גישת רותי ומנחם – להעמיק חקר והקשבה, לשמוע אלבומים בשלמותם, לגלות שירים חבויים, לעקוב אחרי גיבורי המוזיקה שהיו לגיבורי תרבות, להתבסס על תחקיר ועל מעקב אחרי עיתונות הפופ הרצינית שהגיעה מבריטניה ולתת לכל המרכיבים האלה ביטוי בתכניות הרדיו שערכנו. ישבנו שלושה עורכים[5] בחדר צפוף עם פטפון אחד ושלושה ארונות ברזל וערכנו תכניות בשיטת הכיסא החם. החדר הפך למקום עליה לרגל. כל השדרנים הצעירים והמרדנים שיחרו לפתחו וכל אנשי יחסי הציבור, אמרגנים וחברות תקליטים ראו בחדרנו הצר בית חם, בעיקר בגלל ההשתוקקות של רותי להכיר אנשים חדשים ולשמוע מוזיקה חדשה. גם חובבי מוזיקה באשר הם פקדו את חדרנו בתכיפות, ילדי עובדים וסתם נודניקים שקיבלו מרותי מידע מוזיקלי ותקליטים שאין בהם שימוש ובתמורה הזינו אותה במידע על הרכבים, סגנונות וז'אנרים מוזיקליים שמאיימים לכבוש את עולם הפופ במהרה בימינו.
מדי פעם נהגנו לצאת לשטח בחיפוש עיתונאי אחרי סקופים מוזיקליים. כך נהגנו לפקוד מדי כמה שבועות את חנות התקליטים של שוקי וייס[6] בדיזנגוף 101, שנים לפני שהלה הפך למפיק העל הידוע, עברנו בין חברות התקליטים השונות בתל-אביב וסביבותיה, ליקטנו תקליטים מכל הבא ליד, כמוצאי שלל רב, מתלהבים כילדים שזכו בצעצועים חדשים.
השותפות בינינו הייתה מלאה. על כל התקליטים ששימשו אותנו נרשם כידן+גרנית. לעתים, התווסף גלגל נוסף לשיתוף הפעולה בינינו. גלעד בן ש"ך שהיה מודע לפוטנציאל ולידע רתם אותנו לא אחת לצידו לטובת פרויקטים גדולים כמו הפקת אלבומי להיטים, תכניות סיכום ו"ספשלים" למיניהם.
היה בינינו, כידן-גרנית, היזון חוזר מתמיד ויומיומי. למדתי מרותי את רזי עריכת תכניות רדיו מיוחדות, מה מתאים ומה יאה לתכניות ליום הזכרון, השואה, העצמאות ושאר חגים ומועדים. רותי פתחה בפני גם את העולם הקסום והרומנטי של השנסון הצרפתי בימי הזוהר של שנות ה50, 60 ועד לאמני שנות ה70 – עולם ומלואו.
הביקורת העיקרית שלי כלפי התכניות של רותי הייתה שהתכניות שלה אגרסיביות מדי, כיום מותר לגלות שמעבר לביקורת הזינה אותי לא מעט קינאה. התכניות של רותי היו תמיד עם אצבע על הדופק, גם אם הדופק היה קצת מהיר ורוקיסטי מדי.
התופעה המרתקת ביותר מבחינתי הייתה העובדה שמצאתי ברותי תאומת-טעם. הייתה זהות כמעט מוחלטת באהבות ובשנאות המוזיקליות שלנו. הטעמים המוסיקליים שלנו נפגשו על אותם קוי אורך ורוחב. אחרי יותר משלושים שנה אני יכול להעיד שתופעה כזאת מתרחשת פעם בחיים. מובן ששיתוף פעולה הדוק כל כך לא היה מתקיים בלא ידידות עמוקה וכנה. כזוטר וצעיר פתחה לי רותי אופקים לא רק למוזיקה ולגלי האתר, אלא גם לחיים הלא וירטואליים. ידידות אמת זו אפשרה תחזוקה בריאה של השותפות בינינו. אם במוזיקה היה ביו-פידבק הרי שבטיפים, עצות וחכמת חיים המסלול היה חד-כיווני, מרותי למנחם.
רותי, שנינו הרי לא טיפוסים נוסטלגיים, אבל נעים להיזכר שיחד איתך חוויתי את ימי הזוהר של המוזיקה הפופולרית, שנות חיי היפות ביותר. חוויה זו היא אחד המרכיבים המרכזיים בהוויה שלי. תודה שעשית איתי את הדרך המרתקת הזאת, כשותפה, מדריכה וחברה.
מזל טוב!
מנחם גרנית
רותי הרביצה בי שעורי קלסיקה שמהם החכמתי ורוויתי הנאה גדולה.[1]
ארונות הברזל והעץ בתקליטיית קול ישראל בהלני המלכה.[2]
קדמה לרשת ג'. שידרה שעתיים ביום בשעות הערב באמצעות המשדר של רדיו רמאללה.[3]
מנהלת חטיבת התכניות הקלות ומנהל מחלקת הבידור בירושלים.[4]
רות כידן, ציפי מייזלר ואנוכי.[5]
מסדה.[6]
את ההשכלה הרדיופונית שלי קיבלתי מגלי צה"ל. כשהתחלתי לעבוד בקול ישראל כטכנאי במחלקת הבדק (1972) נאלצתי לעשות הסבה תקשורתית. זה לא היה קל: ממוזיקת רוק צעירה ועכשווית בתחנה הצבאית נאלצתי, בהעדר אלטרנטיבה, לשמוע את "התכנית לעקרת הבית" של קול ישראל...
חיש מהר התברר לי שברדיו הממוסד הזה ששמו "קול ישראל" בתחנה שנקראה "הגל הקל", יש עורכת מוזיקה שמבינה עניין – רות כידן. תחילה הכרתי את השם. בהמשך כשנתקלה בבעיה בהשמעת מוזיקה בתכנית "בחצי היום" היה לי הכבוד לתקן לה את הגרמופון בשידור חי.
לימים התחוור לי שיש פה עניין עם עורכת שהסקרנות והרצון להכיר מוזיקה עכשווית וצעירה מזינה אותה. מצאתי שפה משותפת ואוזן קשבת. הייתי מתחמק באלגנטיות ממחלקת הבדק המצויה במרתף השירותים של ארמון הנסיכה האתיופית בהלני המלכה ועולה לרגל לחדרה של רות כידן במחלקת הבידור. תחילה בהיחבא ובאין יודעין ואחר כך בגלוי ובהסכמת הממונים.
הימים ימי חזרתה של רותי לקול ישראל משהות באמריקה. היה לי מוזר לגלות שדווקא שם, במולדת הרוק הפסיכדלי, שמעה בעיקר מוזיקה קלסית[1]. כשחזרה ארצה התפנתה לסגור את הפער. "עברה על הארונות"[2] ואספה סביבה, בכשרון נדיר של ציידת כישרונות,שוחרי מוזיקה ויודעי דבר: אדי חליל, עורך בקול ישראל בערבית, גיל שמר, צ'רלי סולומון שעלה לארץ מדרום אפריקה ונחת בתקליטייה ואנוכי.
בסוף 1974 חזרתי מלונדון עם ערימה של תקליטים. באתי לרותי והצעתי להציג אותם בתכנית "אמא לא תמות על זה" שהגישה שמירה אימבר ברשת ה'[3]. התכנית הזו הייתה נקודת מפנה בקריירה המקצועית שלי. מכאן ואילך היה לי ברור שהחלום הבלתי אפשרי להיות עורך תכניות מוזיקה עומד להתגשם, הרבה בזכות רותי שזיהתה אצלי את המרכיבים הנכונים וידעה להניח לפני את קרש הקפיצה. רותי פרסמה את שמי ואת כישורי באזני דרורה בן אב"י וגלעד בן ש"ך[4] ושכנעה אותי ליטול חלק בקורס העשרה במוזיקה פופולרית שזה אך נפתח ובכך לסייע לי להפגין את הידע שלי.
מכאן נפתחה הדלת לקשר מקצועי רב-שנים. תחילה היינו שלישייה: רותי צ'ארלי ואנוכי. ערכנו יחד את התכנית "קצת אחרת". כשצ'ארלי פרש בגלל סכסוך מקצועי נותרנו רותי ואני. השותפות התרחבה כשרשת גימל החלה לשדר בקיץ 1976. אני עזבתי את מחלקת הבדק לטובת משרה מלאה ברשת גימל. צמד השמות רות כידן ומנחם גרנית הפך בהדרגה למותג. שם נרדף להתייחסות רצינית לכל מה שחדש במוזיקה הפופולרית. התפתחה גם גישה מקצועית לעריכת תכניות מוזיקה. הפכנו למודל, לז'אנר, למקור לחיקוי ואולי אפילו לקנאה. בגלי צה"ל יואב קוטנר, המתחרה הצמוד שלנו, היה קשוב לכל איושה שהייתה יוצאת מהתכניות שלנו. השמועה בעת ההיא הייתה שקוטנר מסתובב בתל-אביב עם טרנזיסטור צמוד לאוזן בתקווה שלא עקפנו אותו בהשמעת בכורה כזו או אחרת...
על פי הגישה המסורתית-נוסחתית שהנהיגה דרורה בן אב"י לעריכת תכניות מוזיקה נהוג היה להשמיע שירים לפי הסדר הבא:
זמר, זמרת, להקה, שיר צרפתי, איטלקי וחוזר חלילה. כשרשת גימל נפתחה פינתה שיטה זו את מקומה לשתי אסכולות מרכזיות ששלטו בכיפה בשנותיה הראשונות של הרשת: זו של בני דודקביץ' – לגלות את הלהיט הדומיננטי, על פי המצעדים של בריטניה וארה"ב ; והאחרת, על פי גישת רותי ומנחם – להעמיק חקר והקשבה, לשמוע אלבומים בשלמותם, לגלות שירים חבויים, לעקוב אחרי גיבורי המוזיקה שהיו לגיבורי תרבות, להתבסס על תחקיר ועל מעקב אחרי עיתונות הפופ הרצינית שהגיעה מבריטניה ולתת לכל המרכיבים האלה ביטוי בתכניות הרדיו שערכנו. ישבנו שלושה עורכים[5] בחדר צפוף עם פטפון אחד ושלושה ארונות ברזל וערכנו תכניות בשיטת הכיסא החם. החדר הפך למקום עליה לרגל. כל השדרנים הצעירים והמרדנים שיחרו לפתחו וכל אנשי יחסי הציבור, אמרגנים וחברות תקליטים ראו בחדרנו הצר בית חם, בעיקר בגלל ההשתוקקות של רותי להכיר אנשים חדשים ולשמוע מוזיקה חדשה. גם חובבי מוזיקה באשר הם פקדו את חדרנו בתכיפות, ילדי עובדים וסתם נודניקים שקיבלו מרותי מידע מוזיקלי ותקליטים שאין בהם שימוש ובתמורה הזינו אותה במידע על הרכבים, סגנונות וז'אנרים מוזיקליים שמאיימים לכבוש את עולם הפופ במהרה בימינו.
מדי פעם נהגנו לצאת לשטח בחיפוש עיתונאי אחרי סקופים מוזיקליים. כך נהגנו לפקוד מדי כמה שבועות את חנות התקליטים של שוקי וייס[6] בדיזנגוף 101, שנים לפני שהלה הפך למפיק העל הידוע, עברנו בין חברות התקליטים השונות בתל-אביב וסביבותיה, ליקטנו תקליטים מכל הבא ליד, כמוצאי שלל רב, מתלהבים כילדים שזכו בצעצועים חדשים.
השותפות בינינו הייתה מלאה. על כל התקליטים ששימשו אותנו נרשם כידן+גרנית. לעתים, התווסף גלגל נוסף לשיתוף הפעולה בינינו. גלעד בן ש"ך שהיה מודע לפוטנציאל ולידע רתם אותנו לא אחת לצידו לטובת פרויקטים גדולים כמו הפקת אלבומי להיטים, תכניות סיכום ו"ספשלים" למיניהם.
היה בינינו, כידן-גרנית, היזון חוזר מתמיד ויומיומי. למדתי מרותי את רזי עריכת תכניות רדיו מיוחדות, מה מתאים ומה יאה לתכניות ליום הזכרון, השואה, העצמאות ושאר חגים ומועדים. רותי פתחה בפני גם את העולם הקסום והרומנטי של השנסון הצרפתי בימי הזוהר של שנות ה50, 60 ועד לאמני שנות ה70 – עולם ומלואו.
הביקורת העיקרית שלי כלפי התכניות של רותי הייתה שהתכניות שלה אגרסיביות מדי, כיום מותר לגלות שמעבר לביקורת הזינה אותי לא מעט קינאה. התכניות של רותי היו תמיד עם אצבע על הדופק, גם אם הדופק היה קצת מהיר ורוקיסטי מדי.
התופעה המרתקת ביותר מבחינתי הייתה העובדה שמצאתי ברותי תאומת-טעם. הייתה זהות כמעט מוחלטת באהבות ובשנאות המוזיקליות שלנו. הטעמים המוסיקליים שלנו נפגשו על אותם קוי אורך ורוחב. אחרי יותר משלושים שנה אני יכול להעיד שתופעה כזאת מתרחשת פעם בחיים. מובן ששיתוף פעולה הדוק כל כך לא היה מתקיים בלא ידידות עמוקה וכנה. כזוטר וצעיר פתחה לי רותי אופקים לא רק למוזיקה ולגלי האתר, אלא גם לחיים הלא וירטואליים. ידידות אמת זו אפשרה תחזוקה בריאה של השותפות בינינו. אם במוזיקה היה ביו-פידבק הרי שבטיפים, עצות וחכמת חיים המסלול היה חד-כיווני, מרותי למנחם.
רותי, שנינו הרי לא טיפוסים נוסטלגיים, אבל נעים להיזכר שיחד איתך חוויתי את ימי הזוהר של המוזיקה הפופולרית, שנות חיי היפות ביותר. חוויה זו היא אחד המרכיבים המרכזיים בהוויה שלי. תודה שעשית איתי את הדרך המרתקת הזאת, כשותפה, מדריכה וחברה.
מזל טוב!
מנחם גרנית
רותי הרביצה בי שעורי קלסיקה שמהם החכמתי ורוויתי הנאה גדולה.[1]
ארונות הברזל והעץ בתקליטיית קול ישראל בהלני המלכה.[2]
קדמה לרשת ג'. שידרה שעתיים ביום בשעות הערב באמצעות המשדר של רדיו רמאללה.[3]
מנהלת חטיבת התכניות הקלות ומנהל מחלקת הבידור בירושלים.[4]
רות כידן, ציפי מייזלר ואנוכי.[5]
מסדה.[6]
