You Only Live Forever - לזכרו של שון קונרי

 

הסרט הראשון שהגיע לארץ היה הסרט השני בסדרה - "מרוסיה באהבה". הייתי בן שתיים עשרה או שלוש עשרה וקבעתי עם בנצי שאולוף, חברי לספסל הלימודים. אולי היה גם חבר נוסף מהכיתה.. קולנוע "אוריון" בירושלים. "יומני כרמל" מתעדים את שר האוצר לוי אשכול מבקר בבית חרושת "שמן", שיקופית לחומרי ניקוי של "קלין" וגם למה כדאי לקנות גרביים ב"מעיין שטוב". הסרט מתחיל - לילה. ג'יימס בונד משוטט בגן אפל , מתחמק בין הצללים. לפתע מגיח מאחוריו ROBERT SHAW וחונק אותו למוות עם מיתר של פסנתר שהוא מושך מתוך השעון שלו.

רגע, אנחנו שואלים את עצמנו: "מי זה ג'יימס בונד פה"? לא יכול להיות שהורגים אותו בתחילת הסרט.. אולי ROBERT SHAW הוא ג'יימס בונד? הכל מתבהר כמובן חיש מהר.

 זהו. מרגע זה ואילך אני שבוי ונצור. שבוי של שון קונרי עד סוף כל הדורות, וגם של ג'ון בארי, המלחין הגאון שחיבר את המוזיקה לרב הסרטים הראשונים. את הסרט הבא כבר ראיתי בקולנוע "הבירה" (מבטאים כמו המשקה), ברחוב שמאי (מול החנות "תחביב" שם הייתי קונה גופים לאקווריום שלי). כבר הייתי בתיכון, כיתה ט'. חנן ואני. קנינו זוג כרטיסים. הסרט היה מוגבל מגיל 16 ומעלה. אני עומד ראשון וחנן מאחורי. אני עובר בלי בעיה.. חנן, קצת יותר נמוך ממני, עם בייבי פייס נעצר בכניסה. "ילד - בן כמה אתה"? שואל הקונדוקטור.. הקיצר - אני כבר הייתי יבפנים וחנן עושה לי סימנים שאחזור לאחור. מה אגיד לכם, לא התלבטתי בכלל, נכנסתי וישבתי לבד בחושך והתענגתי עונג שמיימי..

מובן שלא ויתרתי על שון קונרי בשום סרט מאז. YOU NAME IT, כולל סרטים הרבה פחות מרשימים, רק כדי להתרגש בכל פעם מחדש מהכריזמה המדהימה שלו, מהמבטא הסקוטי הכבד, מהג'סטות הקטנות והמדהימות שלו. למשל: הוא נכנס בזהירות לחדר כדי לסרוק מסמך חשוב. יוצא, סוגר את הדלת ונעצר לרגע. בלי להתלבט, הוא נכנס שוב, קוטף ענב מתוך צלחת פירות ושוב יוצא למשימת הצלת העולם.

 

מה המשותף לי ולנשיא ארה"ב ג'ון קנדי? שנינו קראנו בשקיקה את כל ספרי איאן פלמינג. בלעתי בלהט את כל ספרי ג'יימס בונד והייתי מגיע תמיד מוכן לסרט הבא..

הייתי גם קורא נלהב של "עולם הקולנוע" ובחדרי הקט, תליתי תמונות של שון קונרי, מכל השנים, לצד תמונותיהן של וירנה ליסי, קתרין דנב ואורסולה אנדרס.

אל תשאלו אותי על רוג'ר מור וכל השאר. הם לא באותה הליגה בכלל. היה לי קצת חבל שבחרו דוגמן אוסטרלי בשם ג'ורג' לזנבי לגלם את תפקיד בונד בסרט "בשרות הוד מלכותה", שהיה בעיני הספר הכי מוצלח של איאן פלמינג. אבל אהבתי מאד את דיאנה ריג שגילמה את טרייסי בסרט - שחקנית גדולה שהלכה לעולמה לפני כמה שבועות.

את אחד המעגלים סגרתי בלימודי התואר הראשון ב"בר אילן" כשפרופ' משה גת זרק לחלל האוויר הצעה לעבודה סמינריונית "סרטי ג'יימס בונד והמלחמה הקרה", קפצתי על ההצעה כמוצא שלל רב והתנפלתי על הנושא בהתלהבות אין קץ.

מה נשאר לנו - מרלון ברנדו איננו, שון קונרי איננו. נשארת אתה - קלינט איסטווד - המוהיקני האחרון. תעשה לכולנו טובה ותשמור על עצמך!

הבריחה הגדולה (נכתב במסגרת הסדנה "חומר נפש" 2020)

אחרי ארבע שנים בגלות אוסטרליה, הגיע הזמן לברוח, לחזור הביתה. ארבע שנים של ניסיונות לפתוח דף חדש הסתיימו בקול ענות מצוקה. אבא שלי חלם על שגשוג ופריחה, פרש כנפיים מתל אביב הקטנה, בשנים של צנע ומצוקה בדרך לזירה חדשה, לא מוכרת. יבשת שביעית שהבטיחה אבל לא קיימה. אני, הייתי בן חמש. גליתי שלא מרצוני ונחשפתי לתרבות המערבית אלטרנטיבית. ארבע שנים אנגלוסקסיות עם רדיו וטלוויזיה וקולנוע ומילק שייק ואננס ונקניקיות קוקטייל וגלידה וטרזן וסופרמן ורובין הוד ואקסקליבר ואבירי השולחן העגול. 

אבל לאבא ואימא לא נפרשו מפות לבנות וארץ ההזדמנויות קפצה את אגרופה והכניעה כל מהלך משמעותי. ואחרי פשיטת רגל כלכלית, אישית ונפשית נאלצנו לשוב הביתה. לחזור כלעומת שבאנו. אבא ואמא וילד בן תשע, בנפש פצועה ובלא פרוטה, בחזרה לארץ ישראל הקטנה. הדרך חזרה הייתה סוערת וקשה. אנייה איטלקית יצאה מנמל מלבורן, היטלטלה בים סוער והגיעה אחרי עשרים ימים ולילות לנקודת עגינה ראשונה בציילון, היא סרי לנקה. סוחרים הגיעו לאנייה  בסירות וטפסו בסולמות חבלים כדי למכור מוצרי סדקית. ואני זכיתי בתרבוש אדום עם אניצים שחורים. משם אחרי טלטלה מתמשכת באוקיינוס ההודי לנקודת עגינה שנייה. עדן. יותר נכון מבחינתי לקרוא למקום הזה חצרמוות. בשוק של עדן נשים מסוגפות מחזיקות ביד אחת ילד עם גפיים מעוותות והיד השנייה מושטת ומבקשת בקשיש. עלינו על מונית כדי לראות שיירות של גמלים. נהג המונית איים לחטוף ולשדוד אותנו ולקבור את גופנו בחולות האינסוף בקצה הדרומי של חצי האי ערב. ניצלנו רק בזכות התושייה של אבי שהצליח בתחבולות מילוליות לשנות את רוע הגזירה. 

המשכנו צפונה בים סוף בואך תעלת סואץ. במבואות התעלה עלו לאונייה לובשי מדים כדי לברר אם מסתתרים עליה מרגלים יהודים. לקחו לנו את הדרכונים והכניסו אותנו לתא סגור וחתום כדי שלא נוכל לתצפת חלילה על התעלה המצרית ולהעביר את הנתונים לאויב הציוני. בהגיענו לפורט סעיד שחררו אותנו לחופשי והשיבו את הדרכונים.

 ארבעה ימים אחרי הגענו לנמל נאפולי בדרום המגף האיטלקי.  האונייה ״ירושלים״ כבר חיכתה לנו. בפעם הראשונה אחרי ארבע שנים שמעתי דוברי עברית. המלחים על הסיפון ברכו אותנו לשלום. שלום שלום! המראה המשמעותי הבא היה הלבניות של חיפה. משם במונית לירושלים, לתוככי שכונת מאה שערים. שלטי דרכים בעברית ומסטיק עלמה. חזרתי הביתה? לא בטוח..

ד"ר ג'קל ומיסטר הייד (נכתב במהלך הסדנה "חומר נפש" 2020)

עד עכשיו הכרתם את הצד הרגוע שלי. נראה לי שהגיע הזמן לחשוף לפניכם את מיסטר הייד שחבוי בתוכי. ימי הקורונה האלה רק מתדלקים אצלי את החלק העצבני והמתרגז. יתכן שהחזות הנינוחה שלי מטעה אתכם. דעו לכם שחמת הזעם שלי חבויה וסמויה מן העין אבל בתוך תוכי בוערת אש. אש תמיד שלא במהרה תכבה.. 

כמעט הכול מרגיז אותי,טוב, לא ממש הכול, הכוונה בעיקר לדמויות שאני נתקל בהן במציאות הוירטואלית, באמצעי התקשורת. איש או אשת תקשורת צריכים לעבוד קשה מאד כדי לעבור אצלי מבחני קבלה. 

למשל:

 יש מישהו בשם חנוך דאום. אני לא מכיר אותו, לא אישית ולא מקצועית. האיש הזה טוחן לי את המוח בתשדירי רדיו. הוא מנסה להצחיק אותי, בלי הצלחה, ותוך כדי גם למכור לי ביטוח רכב. הוא מדבר בדיבור צפוף וזלזלני בסגנון שאמור להיות קליל והומוריסטי. הייתי עובר על זה לסדר היום אילו הייתי נתקל בתשדיר הזה בתדירות נמוכה. הצרה היא שהוא פולש לתודעה שלי שלושים וחמש פעמים ביום בממוצע, ודווקא בימי הקורונה, כשאני קשוב לשופרות המידע, זו שטיפת מוח בלתי נסבלת. 

אני הולך לקולנוע. כלומר הלכתי, לפני משבר הקורונה. אני לא מצטייד בפופקורן לפני הסרט, ולא בגלל המחיר המופקע אלא בגלל שהם בוזקים לתוכו מלח בכמויות מסחריות. צריך להבהיר לבעלי בתי הקולנוע שאנחנו הפולנים אוהבים אוכל טפל, בלי מלח ובלי סוכר בבקשה. אני יושב עם זוגתי בשורה שלוש, בציפייה שבדרך כלל לא מתגשמת, לראות סרט שירטיט את חושי. סובל בשקט את הפרסומות שלפני. פתאום מופיע אחד בשם אלי פיניש, בפרצוף לא מגולח וחולצה מרושלת ומבקש ממני לכבות את הסלולרי. בקשה לגיטימית. כבו כבו, הוא אומר, אני כיבייתי. אני בהלם. כך מדברים בתשדירי שרות? בודק עם עמיתי חברי האקדמיה ומה מתברר. מותר לומר כיבייתי. כלו כל הקיצים. בכלל, אני מרגיש שהאקדמיה ללשון העברית שינתה לאחרונה את פניה. בימים כתיקונם הייתה הקפדה יתירה על עברית תקנית ותקינה ולאחרונה התחולל שם שינוי לא ברור. מלים וביטויים שהיו שגויים ואסורים, הפכו לפתע מותרים. אם באקדמיה נפלה שלהבת, מה נותר. עוד מעט יאמרו שמותר לומר עשר שקל...

אני לא סובל כתבים רהוטים,  במיוחד בטלוויזיה. כאלה שמשדרים ביטחון עצמי וידע אינסופי. הם אף פעם לא טועים ולא מתבלבלים ותמיד יודעים להסביר לי, בדרך כלל בשפה גבוהה מהולה בביטויים מהאקדמיה הניאו פרוגרסיבית, מה יקרה לכלכלה העולמית. בואו נודה לרגע על האמת. הרי אף אחד לא יודע מה יקרה. ואותו פרשן כלכלי, נניח ששמו אמסטרדמסקי, הרי לא היה פרשן כלכלי אילו היה יודע באמת מה יקרה. הוא היה משקיע את הונו במניות הנכונות והיה יושב לו על הררי זהב ויהלומים. יש לו מקבילה מעצבנת לא פחות בערוץ 13. בעצם, מרגיזה עוד יותר, כי ההוא צעיר יותר ובטחונו העצמי מרקיע שחקים, דיבורו צפוף ובלתי משתמע לשתי פנים. הכל הוא יודע, ואין בדבריו אפילו לא רבע היסוס או ספק. תראה, הוא אומר לי במלים אחרות: אני פה הידען ואתה לעומתי סתלן.

אני יכול להמשיך ולספר על כתבת פוליטית עם אינטונציות בלתי נסבלות, היא למדה לדבר כך כנראה בגלגול הראשוני שלה בשרותה הצבאי בגלי צהל. עכשיו היא יושבת באולפן הממוזג ומפליאה במשיכת ההברה האחרונה בכווול משפאאאט, עד קצה גבול הסבל שלי. 

טוב, אני כידוע יציר כפיו של השידור הציבורי, אשר על כן אני לא מסוגל, לצפות בערוצי הפרסומות והריאליטי בטלוויזיה, אני לא אכנע גם אם יקשרו אותי לכסא ויחזיקו את עיני פקוחות במכשיר עינויים כמו זה המופיע בסרט ״התפוז המכני״ של קובריק. 

מקומן של סדרות טלוויזיה כמו הישרדות והאח הגדול, או כל דבר שמתקרב לזה, לא יכירם בדלת אמותי. ולסיום, זו היושבת באמבטיה ושואלת אותי בכל פעם מחדש: רוצים לדעת מנין האנגלית שלי? אני לא מתעצל ואני עונה לה בכל פעם, לא, זה ממש לא מעניין אותי.

עד כאן ביקורת התקשורת שלי להפעם. רוצים לדעת את מי אני כן מעריך? בשביל זה תצטרכו לקנות את הספר.

צדיק בסדום

אני מבקש לחזור בי מאמירות מכלילות שלי נגד פקידי האוצר באשר הם.

לצערי, יש לי ניסיון אישי רע ומר עם כמה מהבכירים שבהם. האחד, הגדיר אותי ואת חברי, עובדי רשות השידור כ ״משאבים״. כלומר, אנחנו לא אנשים חיים ונושמים, עם רגשות ויכולות ואנרגיות חיוביות, אלא מספרים ויש להתייחס אלינו ככאלה.

השני, הטיל דופי באמינות וביושרה המקצועית שלי, במוסד שלו הקדשתי 44 שנות חיים. כל זאת, כמובן בלא להכיר אותי כלל.

מעבר לשני אלה, אני נתקל לא אחת בהחלטות שרירותיות, חסרות כל חשיבה אנושית, של פקידי האוצר, הנובעות מתחושת עליונות מופרכת, בבחינת אני ואפסי עוד.

והנה, ביום בהיר אחד, אני מגלה שיש במשרד האוצר גם אדם שהחשיבה שלו הגיונית ואנושית והוא מדבר ברגישות ובהבנה על צרכים אנושיים, לצד חשיבה רציונלית, כיצד ניתן לפתור את בעיותיהם של אנשים הזקוקים לסיוע. קוראים לו שאול מרידור. אני לא מכיר מהלכים מעשיים שלו אבל האמירות שלו מעוררות אצלי אמונה מחודשת ברוח האדם.

זמן קורונה. מאי 2020