אחרי ארבע שנים בגלות אוסטרליה, הגיע הזמן לברוח, לחזור הביתה. ארבע שנים של ניסיונות לפתוח דף חדש הסתיימו בקול ענות מצוקה. אבא שלי חלם על שגשוג ופריחה, פרש כנפיים מתל אביב הקטנה, בשנים של צנע ומצוקה בדרך לזירה חדשה, לא מוכרת. יבשת שביעית שהבטיחה אבל לא קיימה. אני, הייתי בן חמש. גליתי שלא מרצוני ונחשפתי לתרבות המערבית אלטרנטיבית. ארבע שנים אנגלוסקסיות עם רדיו וטלוויזיה וקולנוע ומילק שייק ואננס ונקניקיות קוקטייל וגלידה וטרזן וסופרמן ורובין הוד ואקסקליבר ואבירי השולחן העגול.
אבל לאבא ואימא לא נפרשו מפות לבנות וארץ ההזדמנויות קפצה את אגרופה והכניעה כל מהלך משמעותי. ואחרי פשיטת רגל כלכלית, אישית ונפשית נאלצנו לשוב הביתה. לחזור כלעומת שבאנו. אבא ואמא וילד בן תשע, בנפש פצועה ובלא פרוטה, בחזרה לארץ ישראל הקטנה. הדרך חזרה הייתה סוערת וקשה. אנייה איטלקית יצאה מנמל מלבורן, היטלטלה בים סוער והגיעה אחרי עשרים ימים ולילות לנקודת עגינה ראשונה בציילון, היא סרי לנקה. סוחרים הגיעו לאנייה בסירות וטפסו בסולמות חבלים כדי למכור מוצרי סדקית. ואני זכיתי בתרבוש אדום עם אניצים שחורים. משם אחרי טלטלה מתמשכת באוקיינוס ההודי לנקודת עגינה שנייה. עדן. יותר נכון מבחינתי לקרוא למקום הזה חצרמוות. בשוק של עדן נשים מסוגפות מחזיקות ביד אחת ילד עם גפיים מעוותות והיד השנייה מושטת ומבקשת בקשיש. עלינו על מונית כדי לראות שיירות של גמלים. נהג המונית איים לחטוף ולשדוד אותנו ולקבור את גופנו בחולות האינסוף בקצה הדרומי של חצי האי ערב. ניצלנו רק בזכות התושייה של אבי שהצליח בתחבולות מילוליות לשנות את רוע הגזירה.
המשכנו צפונה בים סוף בואך תעלת סואץ. במבואות התעלה עלו לאונייה לובשי מדים כדי לברר אם מסתתרים עליה מרגלים יהודים. לקחו לנו את הדרכונים והכניסו אותנו לתא סגור וחתום כדי שלא נוכל לתצפת חלילה על התעלה המצרית ולהעביר את הנתונים לאויב הציוני. בהגיענו לפורט סעיד שחררו אותנו לחופשי והשיבו את הדרכונים.
ארבעה ימים אחרי הגענו לנמל נאפולי בדרום המגף האיטלקי. האונייה ״ירושלים״ כבר חיכתה לנו. בפעם הראשונה אחרי ארבע שנים שמעתי דוברי עברית. המלחים על הסיפון ברכו אותנו לשלום. שלום שלום! המראה המשמעותי הבא היה הלבניות של חיפה. משם במונית לירושלים, לתוככי שכונת מאה שערים. שלטי דרכים בעברית ומסטיק עלמה. חזרתי הביתה? לא בטוח..
