"יומנים" סדרה תיעודית - מחלקת התעודה של הערוץ הראשון

דובדבן – תיאטרון תמונע 19.10.09

בסוף שנות השבעים פעלה בירושלים להקת דובדבן. להקת רוק אנרגטית שסחפה בקיץ 1980 את ירושלים ואת הארץ כולה בסדרת הופעות מחשמלת. סימן ההיכר הבולט שלה היה נגן הכינור החשמלי דני טיברין.הקטע הידוע ביותר שלהם היה "נמל תעופה בן גוריון" ששימש אות לתכניתה של שמירה אימבר - "דברים טובים" ברשת ג'. באותם ימים הייתי עורך תכניות צעיר ונמרץ ברשת ג'. האמנתי בלהקה, עודדתי, דחפתי ועזרתי. בין השאר ארגנתי סדרת הקלטות באולפני ימק"א בירושלים ואף קישרתי בינם לבין אהוד מנור (שחיבר מלים לכמה שירים). נוצר גם קשר עם טמירה ירדני שהצליחה לארגן חוזה הקלטות עם חברת CBS דאז. המלחין של שירי הלהקה היה איב תואתי, יליד מרוקו שעלה לארץ מצרפת וניגן בקלידים. בנוסף לאיב ולדני היו בלהקה רוני הולן - תופים, איל טובנהוז - גיטרה חשמלית, (שניהם ירושלמים) ארנון פלטי מחיפה - בס.הלהקה התפרקה בטרם הוקלט אלבום. חילוקי דעות אישיים ואגואים שהתנפחו שלא לצורך. השנים חלפו וכל אחד פנה לדרכו. דני נסע לאמריקה וחזר, התגרש והחל לנגן בלהקות של מוסיקה חסידית. ארנון פלטי עשה דוקטורט במוסיקה והחל ללמד בבית ספר רימון. רוני הולן עסק בהקלטות, בהופעות ובהוראה ברימון.

איב תואתי כתב מוסיקה לסרטים מקומיים וזרים, תיעד שירה כנסייתית בירושלים. במאמץ כביר לפני כשמונה שנים התקבצו שוב חברי הלהקה בבית הספר למוסיקה רימון והקליטו את כל הקטעים הקלאסיים שלהם. הייתי שם כעד שמיעה. בינתיים חלה איל טובנהוז במחלת ניוון שרירים. הוא מונשם, אינו מש ממיטתו. ודאי שאינו מסוגל לנגן יותר. איב תואתי חזר לצרפת, משם עלה בשעתו לישראל, לירושלים, לעין-כרם שאותה כל כך אהב. הסרטן פשה בגופו. לאחרונה התגלה גידול נוסף בעמוד השדרה שלו והוא משותק בפלג גופו התחתון.במאמץ הפקתי ומוסיקלי הצליח ד"ר ארנון פלטי לשפר ולמקסס את ההקלטות. התהליך נמשך זמן רב בגלל שהמאסטרים נשארו אצל איל וזה היה עסוק בהישרדות פיזית. בקרוב יצא אלבום של להקת דובדבן - באיחור של 30 שנה. יואב קוטנר שמע והתרגש. גם אני.ב19 באוקטובר יתקיים בתיאטרון תמונע מופע של להקת דובדבן, עם שני נגנים מחליפים לאיב תואתי ולאיל טובנהוז. המופע יוקדש לאיב ולאיל.

24.12.10

חלפה קצת יותר משנה, קצת יותר משנה מאז פטירתו של איב. הוא היה קורא לי אחי. היה גדול ממני בחצי שנה. הוא היה אינטלקטואל אמיתי. ידע תמיד בחושיו החמים להבחין בהתרחשויות המרתקות ביותר בשדות התרבות הבינלאומיים. היה שולח אותי לקרוא ספרים, לראות סרטים ולשמוע מוסיקה שריגשה אותו. הוא היה מקארטניסט ואני לנוניסט...

בימים הטובים בירושלים ערך בהתנדבות סדרת תכניות במסגרת התכנית "קצת אחרת" - "צומת הנשכחים", על גיבורי מוסיקה שנעלמו מהעין הציבורית. הוא ערך ואורלי מורג הגישה. היו יושבים יחד שעות על ניסוח דברי הקשר. אורלי ידעה לתרגם את הרעיונות שלו לשפת הרדיו הישראלי, כמו שידעה לכתוב מלים למנגינות שלו, כמו שידעה להכיר לי את האדם המיוחד והמרגש הזה.

מופע האיחוד של דובדבן היה הצלחה. כל מי שנפשו נקשרה בקריירה הפתלתלה של הלהקה הזו הגיע להופעה. אני שידרתי בשידור חי ברשת גימל, בידיעה שאיב שומע אותי דרך אתר האינטרנט של רשת גימל, על מיטת חוליו בבית החולים בפריז.

יומיים אחרי המופע התקשרתי אליו לבית החולים, בשמונה בערב לערך. בנו רפאל ישב לצידו.

"איך אתה מרגיש" שאלתי

"מצוין".

?

"רפאל ואני ישבנו כאן ושמענו את ההופעה של דובדבן. צחקנו ובכינו..."

החלפתי עם איב עוד כמה רשמים על איכויות הנגינה והשירה והסכמנו על ניואנסים כאלה ואחרים.

הבטחתי לבוא לפריז לבקר אותו. זה היה הדיאלוג האחרון של איב.

שעתיים אחרי שיחתנו הוא נפטר. מאושר.

אחרי ההופעה היו עוד ניסיונות החייאה, שלא צלחו, להרכב האיחוד הזה.

אני בטוח ש:

1. כל מהלך האיחוד של דובדבן, הוצאת האלבום, ההופעה והשידור החי קרה כי איב היה צריך לקבל מתנת פרידה לפני לכתו.

2. אני עשיתי את המצווה הכי גדולה בחיי, בכך שהצלחתי להביא את הצלילים, את המוסיקה שהייתה רגע השיא ביצירה של איב תואתי, לאזניים ולראש שלו לפני פטירתו.

איב נקבר בירושלים.

כידן + גרנית

לכבוד הספר שנכתב במלאת 70 לרות כידן, מאי 2007.
את ההשכלה הרדיופונית שלי קיבלתי מגלי צה"ל. כשהתחלתי לעבוד בקול ישראל כטכנאי במחלקת הבדק (1972) נאלצתי לעשות הסבה תקשורתית. זה לא היה קל: ממוזיקת רוק צעירה ועכשווית בתחנה הצבאית נאלצתי, בהעדר אלטרנטיבה, לשמוע את "התכנית לעקרת הבית" של קול ישראל...

חיש מהר התברר לי שברדיו הממוסד הזה ששמו "קול ישראל" בתחנה שנקראה "הגל הקל", יש עורכת מוזיקה שמבינה עניין – רות כידן. תחילה הכרתי את השם. בהמשך כשנתקלה בבעיה בהשמעת מוזיקה בתכנית "בחצי היום" היה לי הכבוד לתקן לה את הגרמופון בשידור חי.

לימים התחוור לי שיש פה עניין עם עורכת שהסקרנות והרצון להכיר מוזיקה עכשווית וצעירה מזינה אותה. מצאתי שפה משותפת ואוזן קשבת. הייתי מתחמק באלגנטיות ממחלקת הבדק המצויה במרתף השירותים של ארמון הנסיכה האתיופית בהלני המלכה ועולה לרגל לחדרה של רות כידן במחלקת הבידור. תחילה בהיחבא ובאין יודעין ואחר כך בגלוי ובהסכמת הממונים.
הימים ימי חזרתה של רותי לקול ישראל משהות באמריקה. היה לי מוזר לגלות שדווקא שם, במולדת הרוק הפסיכדלי, שמעה בעיקר מוזיקה קלסית[1]. כשחזרה ארצה התפנתה לסגור את הפער. "עברה על הארונות"[2] ואספה סביבה, בכשרון נדיר של ציידת כישרונות,שוחרי מוזיקה ויודעי דבר: אדי חליל, עורך בקול ישראל בערבית, גיל שמר, צ'רלי סולומון שעלה לארץ מדרום אפריקה ונחת בתקליטייה ואנוכי.

בסוף 1974 חזרתי מלונדון עם ערימה של תקליטים. באתי לרותי והצעתי להציג אותם בתכנית "אמא לא תמות על זה" שהגישה שמירה אימבר ברשת ה'[3]. התכנית הזו הייתה נקודת מפנה בקריירה המקצועית שלי. מכאן ואילך היה לי ברור שהחלום הבלתי אפשרי להיות עורך תכניות מוזיקה עומד להתגשם, הרבה בזכות רותי שזיהתה אצלי את המרכיבים הנכונים וידעה להניח לפני את קרש הקפיצה. רותי פרסמה את שמי ואת כישורי באזני דרורה בן אב"י וגלעד בן ש"ך[4] ושכנעה אותי ליטול חלק בקורס העשרה במוזיקה פופולרית שזה אך נפתח ובכך לסייע לי להפגין את הידע שלי.
מכאן נפתחה הדלת לקשר מקצועי רב-שנים. תחילה היינו שלישייה: רותי צ'ארלי ואנוכי. ערכנו יחד את התכנית "קצת אחרת". כשצ'ארלי פרש בגלל סכסוך מקצועי נותרנו רותי ואני. השותפות התרחבה כשרשת גימל החלה לשדר בקיץ 1976. אני עזבתי את מחלקת הבדק לטובת משרה מלאה ברשת גימל. צמד השמות רות כידן ומנחם גרנית הפך בהדרגה למותג. שם נרדף להתייחסות רצינית לכל מה שחדש במוזיקה הפופולרית. התפתחה גם גישה מקצועית לעריכת תכניות מוזיקה. הפכנו למודל, לז'אנר, למקור לחיקוי ואולי אפילו לקנאה. בגלי צה"ל יואב קוטנר, המתחרה הצמוד שלנו, היה קשוב לכל איושה שהייתה יוצאת מהתכניות שלנו. השמועה בעת ההיא הייתה שקוטנר מסתובב בתל-אביב עם טרנזיסטור צמוד לאוזן בתקווה שלא עקפנו אותו בהשמעת בכורה כזו או אחרת...

על פי הגישה המסורתית-נוסחתית שהנהיגה דרורה בן אב"י לעריכת תכניות מוזיקה נהוג היה להשמיע שירים לפי הסדר הבא:
זמר, זמרת, להקה, שיר צרפתי, איטלקי וחוזר חלילה. כשרשת גימל נפתחה פינתה שיטה זו את מקומה לשתי אסכולות מרכזיות ששלטו בכיפה בשנותיה הראשונות של הרשת: זו של בני דודקביץ' – לגלות את הלהיט הדומיננטי, על פי המצעדים של בריטניה וארה"ב ; והאחרת, על פי גישת רותי ומנחם – להעמיק חקר והקשבה, לשמוע אלבומים בשלמותם, לגלות שירים חבויים, לעקוב אחרי גיבורי המוזיקה שהיו לגיבורי תרבות, להתבסס על תחקיר ועל מעקב אחרי עיתונות הפופ הרצינית שהגיעה מבריטניה ולתת לכל המרכיבים האלה ביטוי בתכניות הרדיו שערכנו. ישבנו שלושה עורכים[5] בחדר צפוף עם פטפון אחד ושלושה ארונות ברזל וערכנו תכניות בשיטת הכיסא החם. החדר הפך למקום עליה לרגל. כל השדרנים הצעירים והמרדנים שיחרו לפתחו וכל אנשי יחסי הציבור, אמרגנים וחברות תקליטים ראו בחדרנו הצר בית חם, בעיקר בגלל ההשתוקקות של רותי להכיר אנשים חדשים ולשמוע מוזיקה חדשה. גם חובבי מוזיקה באשר הם פקדו את חדרנו בתכיפות, ילדי עובדים וסתם נודניקים שקיבלו מרותי מידע מוזיקלי ותקליטים שאין בהם שימוש ובתמורה הזינו אותה במידע על הרכבים, סגנונות וז'אנרים מוזיקליים שמאיימים לכבוש את עולם הפופ במהרה בימינו.
מדי פעם נהגנו לצאת לשטח בחיפוש עיתונאי אחרי סקופים מוזיקליים. כך נהגנו לפקוד מדי כמה שבועות את חנות התקליטים של שוקי וייס[6] בדיזנגוף 101, שנים לפני שהלה הפך למפיק העל הידוע, עברנו בין חברות התקליטים השונות בתל-אביב וסביבותיה, ליקטנו תקליטים מכל הבא ליד, כמוצאי שלל רב, מתלהבים כילדים שזכו בצעצועים חדשים.

השותפות בינינו הייתה מלאה. על כל התקליטים ששימשו אותנו נרשם כידן+גרנית. לעתים, התווסף גלגל נוסף לשיתוף הפעולה בינינו. גלעד בן ש"ך שהיה מודע לפוטנציאל ולידע רתם אותנו לא אחת לצידו לטובת פרויקטים גדולים כמו הפקת אלבומי להיטים, תכניות סיכום ו"ספשלים" למיניהם.
היה בינינו, כידן-גרנית, היזון חוזר מתמיד ויומיומי. למדתי מרותי את רזי עריכת תכניות רדיו מיוחדות, מה מתאים ומה יאה לתכניות ליום הזכרון, השואה, העצמאות ושאר חגים ומועדים. רותי פתחה בפני גם את העולם הקסום והרומנטי של השנסון הצרפתי בימי הזוהר של שנות ה50, 60 ועד לאמני שנות ה70 – עולם ומלואו.

הביקורת העיקרית שלי כלפי התכניות של רותי הייתה שהתכניות שלה אגרסיביות מדי, כיום מותר לגלות שמעבר לביקורת הזינה אותי לא מעט קינאה. התכניות של רותי היו תמיד עם אצבע על הדופק, גם אם הדופק היה קצת מהיר ורוקיסטי מדי.

התופעה המרתקת ביותר מבחינתי הייתה העובדה שמצאתי ברותי תאומת-טעם. הייתה זהות כמעט מוחלטת באהבות ובשנאות המוזיקליות שלנו. הטעמים המוסיקליים שלנו נפגשו על אותם קוי אורך ורוחב. אחרי יותר משלושים שנה אני יכול להעיד שתופעה כזאת מתרחשת פעם בחיים. מובן ששיתוף פעולה הדוק כל כך לא היה מתקיים בלא ידידות עמוקה וכנה. כזוטר וצעיר פתחה לי רותי אופקים לא רק למוזיקה ולגלי האתר, אלא גם לחיים הלא וירטואליים. ידידות אמת זו אפשרה תחזוקה בריאה של השותפות בינינו. אם במוזיקה היה ביו-פידבק הרי שבטיפים, עצות וחכמת חיים המסלול היה חד-כיווני, מרותי למנחם.

רותי, שנינו הרי לא טיפוסים נוסטלגיים, אבל נעים להיזכר שיחד איתך חוויתי את ימי הזוהר של המוזיקה הפופולרית, שנות חיי היפות ביותר. חוויה זו היא אחד המרכיבים המרכזיים בהוויה שלי. תודה שעשית איתי את הדרך המרתקת הזאת, כשותפה, מדריכה וחברה.

מזל טוב!

מנחם גרנית





רותי הרביצה בי שעורי קלסיקה שמהם החכמתי ורוויתי הנאה גדולה.[1]
ארונות הברזל והעץ בתקליטיית קול ישראל בהלני המלכה.[2]
קדמה לרשת ג'. שידרה שעתיים ביום בשעות הערב באמצעות המשדר של רדיו רמאללה.[3]
מנהלת חטיבת התכניות הקלות ומנהל מחלקת הבידור בירושלים.[4]
רות כידן, ציפי מייזלר ואנוכי.[5]
מסדה.[6]

SMS from Poland

This blog stuff is new to me. I see it as sort of a personal diary. Haven't done this much before. The only time I write down my recollections is when I go abroad. Ad to that the fact that I am not using my native tongue here.
Dori is in Poland. We departed at 2:00 a.m. this morning. He is traveling through the land where my grandparents lived and died. Netta did the same trip when she was in high-school, when she was his age. When she came back - she didn't talk much about the experience, mainly showed us the pictures she took. Its hard for me to understand Dori's motive for going to Poland with school delegation. Although he has a strong sense for history he prefers (like me) the warm environment of home. I believe this is an experience of growing up, of telling himself and us - I'm grown up. I'm responsible, trust me. Don't treat me as a child.
This is his first day abroad. I miss him, it seems as though Utah misses him too. I asked him to send me at least one SMS a day - and so he does. Short messages. "We're in Poland and all is well", "We arrived at the hotel and getting ready for sleep". I send him encouraging answers. The first day in Poland - if all went according to plan, was visiting the biggest cemetery in Europe, Warsaw cemetery, where I believe my grandparents (on my mothers side) are buried, and from there to the city of Lublin. End of day one.